אמסטף ברוסית

אנגליה-מולדתו האמיתית של הסטפורדשיר טרייר אמריקאי:

למרות שהסטפורדשיר טרייר אמריקאי נחשב לגזע אמריקאי, את ההסטוריה שלו לא ניתן להפריד מההצלבה שנעשתה בין הבולדוגים האנגלים לבין הטריירים האנגלים. לרוב, היו מעורבים בזה ''אנשי הכלבים'' שהיו מתעסקים באופן מקצועי בקרבות כלבים במעבר מהמאה ה-18 ל-19 באנגליה, סקוטלנד ואירלנד.

ההסטוריה העתיקה של הופעת הגזע מתחילה בזמני שלטונה של הדינסטיה הגנוברית. בפתחו של המאה ה-20 באיים הבריטיים, הזגע הכי פופולרי היה הבולדוג, שבו השתמשו לקרבות עם שוורים. הבולדוג של זמני השלטון של גאורג השלישי וגאורג הרביעי נבדלו באופן משמעותי מהבולדוגים העכשוויים. על ציורים שנשמרו מאותה התקופה ניתן לראות כלב עם רגליים ארוכות, זנב ארוך, הכלב יותר קל וזריז מאשר הבולדוגים העכשוויים. הבולדוג שבציור דומה יותר לאמסטף מודרני מאשר לבולדוג מודרני.

קרבות השוורים היו מאוד פופולריים באנגליה. שמות הרחובות בזמננו בבירמינגם בדורצ'סטר קשורים בדיוק לארועים אלו. סוג הספורט המלא דם הזה התרחש על במות מצויידות במיוחד. בחבל עבה באורך של כ- 20 מטר, קשרו את קרניו של השור ואז קשרו את החבל לרצועת עור עבה עם שרשרת. הכלבים תקפו את השור מקדימה בנסיונות לפגוע בנחיריו הרגישות. בערים רבות, בשור מאומן, שידע להגן על עצמו מהכלבים התוקפים אותו, השתמשו במשך שנים. אם היה השור מתעייף והיה מנסה לשכב על האדמה, היו מציתים מתחתיו אש. לפעמים היו מגזימים עד כדי כך שהיו חותכים לשור את כפות רגליו שיגן על עצמו בעצמות מדממות. דר.פלוט בספרו THE NATURAL HISTORY OF STAFFORDSHIRE בשנת 1686 מתאר עוד סצינה מלאת דם הנקראת BULL-RUNNING.

בטאטברי בחג ההקרבות (15 לאוגוסט) היו עושים מה שנקרא ''רדיפת שוורים''. פראור טאטברי נתן שור שאוזניו, קרניו וזנבו היו חתוכים, אשר גופו היה מרוח בסבון ואשר בנחיריו שמו פלפל. כל החושק בכך היה יכול להצטרף לרדיפה אחר החיה המטורפת מכאב, עד שהשור לא היה בורח לנהר דואוב בדרבישיר. אם היה זה נעשה לפני חשיכה, אז היו מחזירים את השור לכיכר שבו היה מתרחש קרבו נגד הכלבים. בתקופה מאוחרת יותר נתאסף עוד אלמנט לבילוי הזה כאשר הנוער התחלק לשתי קבוצות, אחת בעד זה שהשור יגיע לדרבישיר והשנייה בעד זה שהשור יישאר בסטפורדשיר. לאחר שהמשחקים הללו הביאו לקורבנות אנושיים, הכנסייה אסרה עליהם. הקרב האחרון בין כלבים לבין שור התרחש בטאטברי בשנת 1778. לשוורים שהשתתפו בקרבות קראו GAME או SPORTING, כאשר ההגדרה GAME התייחסה לסובלניים, העמידים והאמיצים שבין השוורים. באותה המילה השתמשו ביחס לכלבים, דובים ותרנגולים שהשתתפו בקרבות.

קרבות הדובים עם הכלבים התרחשו באותו האופן שהקרבות עם השוורים. את הדוב שעליו רצועת עור קשרו בעזרת שרשרת לעמוד כאשר הקצה השני של השרשרת היה קשור לטבעת שבאפו של הדוב. בדרך כלל תקפו את הדוב מספר כלבים באותה עת. הדוב המפורסם מכולם היה YOUNG BLACKFACE שהיה בבעלות או'סאליבן. הדוב הזה השתתף במאתיים קרבות עם כלבים. בשנת 1825 בעיר ווריק התרחש הקרב האחרון בין הכלבים לבין אריה. אריה אשר כינויו NERO היה מוקף שלושה כלבים. אחד מהם היה בולדוג חום TURK, אשר התפרסם עקב נצחונותיו בקרבות נגד כלבים. TURK החזיק מעמד 11 דקות וזאת כאשר שני הכלבים האחרים נטרפו על-ידי האריה מיידית.

בשנים 1779-1822 חשבו על סוג בידור חדש והוא קרבות הכלבים עם קופים. בתחילת יולי 1821 העיתון LIFE IN LONDON הודיע על קרב בין כלב לבין קוף בכינוי LACCO-MACCACCO. הקרב היה אמור להתרחש על במה בווסטמינסטר, לונדון וההימורים היו גבוהים נורא לפי אותם הזמנים : 100 גינאי.

הרוזנות סטפורדשיר, הממוקמת במרכז אנגליה, התפרסמה בשם קרבות הכלבים שלה. המתלהבים העיקריים מהקרבות האלו היו עובדי המכרות. העבודה הקשה והמסוכנת במשך 16 שעות במכרות, הרעב והקור נהיו סיבה לכך שהמוני אנשים הגיעו לקרבות הכלבים. הסיכוי לנצח בהתערבות רק הוסיף להתלהבות האנשים. ההזדמנות להשתתף בקרבות ניתנה רק לכלבים המצטיינים בהתלהבות, אומץ, כוח וזריזות. קואורדינצית תנועות מלאה וגודל הכלב היו חיוניים לנצחון. עדיין לא ידוע של מי היה הרעיון להצליב בין טרייר לבולדוג ואנחנו יכולים רק לשער איך היה נראה אותו הטרייר. רוב הכלבנים מגיעים למסקנה שבהצלבה השתמשו בטרייר האנגלי הלבן, גזע שנעלם לגמרי בסביבות שנה 1900. אך כמובן שהטרייר היה יכול להיות גם ג'ינג'י-חום. קרוב לוודאי שהשתתפו בהצלבה מייצגים של שני הגזעים. הסלקציונרים הניחו כי הגזע החדש יקח מהטרייר את התשוקה והמהירות, ומהבולדוג-את האומץ והסיבולת. המעורב החדש שנקרא בול אנד טרייר, כבש במהירות את לבם של אוהבי קרבות הכלבים.

בשנת 1803, העיתון האנגלי THE SPORTING MAGAZINE פרסם תמונה של בול אנד טרייר TRUSTY. הכלב הזה היה ידוע גם ככלבו של לורד קאמלפורד. בכתבה תוארה הקריירה הקרבית של TRUSTY. ל-TRUSTY היו מספר בעלים, שמכרו אותו, כל אחד בתורו שלו, עד שהוא הגיע ללורד. הלורד שילם על TRUSTY 84 גינאי. כלבו של הלורד השתתף ב-104 קרבות ואף פעם לא נוצח. בשנת 1812 אותו עיתון אנגלי פרסם תמונה של בול אנד טרייר נוסף בשם DUSTMAN. בהשוואה בין שני הכלבים ניתן היה לראות כי הראשון דומה יותר לבולדוג, כאשר השני קטן יותר בגודלו ופרצופו דומה יותר לזה של הטרייר. לבול אנד טריירים מסקוטלנד קראו THE BLUE PAUL, כאשר הגזע הזה נהיה יותר ויותר מפורסם. בהתחלה קרבות הכלבים התרחשו על במות ישנות של קרבות השוורים, באורוות וכו'. הקרבות היו נחשבים לספורט של עניי החברה. אך תוך זמן קצר הקרבות משכו את תשומת לבם של בני המעמד הבינוני והקרבות הועברו למועדונים ושטחים פרטיים. עבור הצעירים נהיה זה סממן של רמה גבוהה ביותר לצאת לטיול עם בול אנד טרייר. לבמות שעליהן התרחשו הקרבות החלו לקרוא ''פיטים''. בלונדון, דק ליין, בימי ראשון ורביעי הייתה במה פעילה שעליה התרחשו קרבות הכלבים ובעל הכלב המנצח היה מקבל פרס כספי גבוה.

באירלנד, במחוזות קורק, וסטרפורד וקילקני גודלו בול אנד טריירים מדהימים שאחר כך יוצאו לארה''ב. אך המקום המפורסם ביותר לגידול הסטפורדשירים היה רוזנות הסטפורדשיר אשר באנגליה. עובדי המכרות בזהירות רבה ובעקביות בחרו בזוגות כלבים באופן כזה שהגזע יישאר טהור. האגרסיביות של הכלב הייתה מופנית אך ורק כלפי כלבים אחרים, כאשר בשביל האדם נשאר הבול אנד טרייר חבר הכי טוב.

בשנת 1835 חוקק הפרלמנט האנגלי חוק האוסר על קרבות הכלבים. אך את החוק הזה החלו לקיים רק בתחילת המאה ה-20, כאשר עד הועברו הקרבות לאורוות סגורות, מרתפים ושטחים פרטיים. משם הבמה ''פיט'' בא שם הכלב פיט-בולטרייר, פיט-דוג. שמות נוספים לכלבים אלו היו בול אנד טרייר, הף אנד הף. שמו הרשמי של הגזע המוכר על-ידי המועדון הקינולוגי והנרשם על-ידי אותו המועדון בשנת 1935 הוא בולטרייר סטפורדשיר.

כיום השם הזה שייך לכלבים קטנים, סימפטיים ואהובים על האנגלים. אך ההסטוריה של התפתחות האמסטפים נוגעת גם בהסטורית הטריירים מסוג בוליי : בולטריירים, בולטריירים קטנים, פיט-בולטריירים אמריקאיים ואפילו בעקיפין, בוסטון טריירים. ולכן, עם בטחון רב ניתן לומר כי ההורה של כל הזגעים האלו היה הבול אנד טרייר.

(החומר מפורסם ''כפי שהוא'',על-פי ספרם של מ.יורק,י.גליי וי.סוחנוב-''הסטפורדשיר טרייר אמריקאי''-ליגת הארגונים הקינולוגיים העצמאיים 1995,בהתאם לאישור הרשמי של בעל זכויות היוצרים).